|
בזמן החורבן כשהבית הגדול (בית המקדש) עלה בלהבות אש, התמוטטו כל מוסדות הארץ,
השמש שקעה בחשכה והארץ התעטפה באבלות ובקדרות אין קץ. כל היבול, העצים
והנטיעות קמלו ויבשו ונפלו - לא רצו להמשיך ולתת פרי, בעיקר נפגעו שבעת
המינים שנשתבחה בהם הארץ ושהיו פארה, וכשנפלו הארץ והבית הגדול - הורד הפאר מכל הארץ והיא נשארה שוממה וחרבה. כל העצים קמלו מלבד אחד, הזית, שנשאר עומד על תילו והמשיך לתת פירות.
רטנו נגדו והתפלאו עליו שדווקא הוא, הסמל של ישראל, שדווקא הוא יבגוד - ישאר וימשיך לחיות, ולכן החרימו אותו והתרחקו ממנו. כשהרגיש הזית בדבר - בא אליהם והזמינם לבוא אליו. וכשבאו והסתכלו בו נוכחו לדעת שהוא כולו חלול "אני נאכל מבפנים נאכל מדמעותיי אע"פ שכלפי חוץ הרי אני גדל ונותן פירות. אתכם אני בצער ומתאבל אני אתכם".
כולם נדו בראשם לאות הוקרה, אולם הוסיפו ושאלו: רואים אנו את צערך ודמעותיך אולם למה נשתנית מאחרים ואינך נופל כמונו? ענה להם הזית באנחה -להקמל וליפול אינני יכול, אני סמלו של ישראל וישראל חי לנצח ואינו נחרב, לא קמל ולא נופל ואני כמוהו"
חלול אני בקרבי, כתות מבפנים כסמל ישראל שהוא "כתית למאור"
וכל סבלו ויסוריו אינם אלא כדי להגדיל אח אורו בעולם, כתית למאור. |