נחום גוטמן - אמן החודש

נחום גוטמן נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הציור הישראלי, לראשון המאיירים החשובים בארץ, ולסופר שיצר שילוב מופלא בין אמנות הכתיבה והאיור. הוא נחשב למתעד המיתולוגי של תל אביב באיור כתיבה ובציור.

נחום גוטמן נולד בשנת 1898 בסרביה, לסופר שמחה בן-ציון ולאשתו רבקה. ב-1905, כשהיה בן שבע, עלה עם הוריו לארץ.
גוטמן חי את שנותיו כילד בשכונת נווה צדק (שהוריו היו ממייסדיה), ואחר כך באחוזת בית, שהפכה לעיר תל אביב. הוא הנציח את העיר שנולדה ברישומים ובכתבים, המהווים מקור חשוב לאווירה ששררה אז בעיר המתפתחת. לימים נקרא לעצב את סמלה של העיר. בשנת 1966 הכין פסיפס גדול ממדים, המתאר תמונות מחיי תל אביב. הפסיפס נמצא על קיר רחבת הכניסה המערבית למגדל שלום.

גוטמן השתייך לקבוצת האמנים שכונתה "אמני ארץ ישראל", שנושאי הציור שלה היו ארץ ישראל, נופיה ואנשיה, ואשר שמה את הדגש על הצבעים העזים והאור הבוהק של הארץ וקיבלה השראה מדמויותיהם של ערביי ארץ ישראל, שאנשי הקבוצה האמינו כי דמותם היא הקרובה ביותר לדמות תושבי הארץ העבריים בתקופת התנ"ך.

וכך מספר גוטמן על דרך יצירתו - יותר מסיפוריות מושכים את ליבי ההרמוניה או ההתנגשות שבין כתם לכתם. אני יוצר כתמים מסוימים של צבע, ואחר כך, לשם פירוט, אני שם בהם קשר של מאורע  מסוים. היות שאני נתון בהווי המקומי, אז ממילא מתקבל גם סיפור.    לפעמים אני מתחיל בשלושה כתמים של צבע, ואז מתארגנים לי צורות ונושא. הנושא לא בא לי בהתחלה  אלא מתוך לחץ של יצירת שיווי משקל של הכתמים והצורות; ואז, כמו מאליו, מתוך השורשים שיש לי כאן, מתקבלים נושאים, שמספרים סיפור ארץ-ישראלי"... 

סגנונו של גוטמן

בציוריו האור והצבע בוהקים, חזקים וכך הוא יוצר אוירה ים תיכונית.

• דמויות מסיביות, כבדות ומלאות.
• ניגודים צבעוניים חריפים, צבעים טהורים במשטחים רחבים שיוצרים הרמוניה.
• קומפוזיציות פשוטות.

נחום גוטמן אייר את ספריו של חיים נחמן ביאליק ונחשב לחלוץ איור ספרי ילדים בארץ. אייר במשך עשרות שנים מאות ספרים, כולל ספריו שלו, וגם אייר את סיפורי התורה כאשר חיים נחמן ביאליק פנה אליו בבקשה לבצע מלאכה זו.

ב1931 השתתף בייסוד כתב העת לילדים "דבר לילדים", ובמשך 32 שנה היה חבר במערכת העיתון. הייתה לו פינה קבועה בעיתון, ובה סיפורים בהמשכים שאייר, שהתגבשו מאוחר יותר לספריו.
נחום גוטמן נפטר בשנת 1980 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בעיר שאהב, תל-אביב.

משימות על הציור מנוחת צהרים של נחום גוטמן

רימון מצוי (Punica granatum) או "רימון": עץ נשיר ממשפחת הרימוניים שמולדתו היא איראן ומשם נפוץ לכל ארצות הים התיכון. הרימון הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל.

לרימון יש בין 8-5 עלי כותרת אדומים. בחורף משיר הרימון את עליו ואילו לקראת האביב שב ומצמיחם. העלים הצעירים אדמדמים ובתחילת הקיץ אדמומיותם נעלמת. פריחת הרימון היא בחודשים מרץ ואפריל ופירותיו מבשילים בתחילת הסתיו בין ספטמבר לדצמבר.

הרימון באמנות
הרימון נחשב לפרי בעל מוטיבים מרכזיים באמנות, בדת ובמיתולוגיה. ביהדות, לרימון חשיבות רבה מאוד והוא נתפס כפרי מלכותי ביותר- האמנות היהודית משופעת בתיאורי רימונים על גבי מטבעות, רצפות פסיפס בבתי כנסת, רימונים לספר התורה ואף קני המנורה המעוצבים לעיתים בדמותו. מכל שבעת המינים נבחר דווקא הרימון לקשט את בית המקדש וגם את שולי מעילו של הכהן הגדול, אולי משום ה'כתר' המעטר את קדקודו. אמנים קשטו חפצי מלכות ופולחן במראהו של הפרי הנחשק.אם  נבחן את הופעתו של הרימון בתיאורי האמנות לאורך התקופות נמצא תמיד את העיסוק בשני פניו של הפרי: המסורת ראתה בו את עץ החיים, סימן המלכות והדעת-  חז"ל המשילו את האנשים הממלאים אחר המצוות ואת לומדי התורה לרימון המלא גרגרים- אך נמצא אותו גם על גבי סרקופגים, מצבות קבורה וחפצי לוואי בקברים. בכך נסגר מעגל החיים והמוות בידי הרימון.

הרימון ביהדות
הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך. כשם פרי; כשם עיר או מקום: גת רימון ביהושע, סלע רימון בשופטים; כשם בני אדם: בני רימון הבארותי [ש"ב ד]; וגם לתיאור יופי וברק - בשיר השירים.
הרימון הוא אחד משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל.
חז"ל המשילו את הרימון לעם ישראל: כפלח הרימון רקתך – ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.

נהוג לאכול רימון בסעודת ליל ראש השנה, ואומרים "ירבו זכויותינו כרימון" כלומר, כמספר הרב של גרגירי הרימון. את השיפודים לצליית קרבן הפסח היו עושים מעץ הרימון.
הפרי גם שימש כמטבע לשון: המונח "רימון מצא - תוכו אכל קליפתו זרק" מקורו בתלמוד במסכת חגיגה, המתארת את רבי מאיר הלומד תורה מאלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה. רבי מאיר ידע לברור את הטוב שבדבריו.

מעיל הכהן הגדול, היה מעוטר ברימונים. בבית המקדש הראשון בנו שני טורים של רימונים על השבכות (מלכים א' פרק ז)
)מתוך האנצילופדיה היהודית – דעת(